אבק המרפא

 

אֲבַק הַמַּרְפֵּא
משל של בעל הסולם

מֶלֶךְ גָּדוֹל,

טוֹב וּמֵטִיב,

אֲשֶׁר כֹּל מְגַמָּתוֹ הָיְתָה

רַק לְהַנּוֹת אֶת בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

כִּי לֹא נִזְקַק

לְשׁוּם עֲבוֹדָה שֶׁיַּעַבְדוּהוּ.

אֶלָּא שֶׁכֹּל שְׁאִיפָתוֹ הָיְתָה

לְהֵטִיב עִם בְּנֵי מְדִינָתוֹ.

אָמְנָם יָדַע שֶׁיֵּשׁ מַדְרֵגוֹת

בִּמְקַבְּלֵי טוֹבָתוֹ,

בְּשִׁעוּר אַהֲבָתָם אֵלָיו

וּבְמִדַּת הַכָּרַת עֶרֶךְ מַעֲלָתוֹ -

עָלָה בִּרְצוֹנוֹ

לְהַנּוֹת בְּשִׁעוּר מוּפְלָג

אֶת הַכְּשֵׁרִים שֶׁבִּבְנֵי מְדִינָתוֹ

בְּיִחוּד.*

כל מגמתו ורצונו של המלך היה לתת לכל אחד ואחד להרגיש, להכיר, להבין את המעדנים לפי יכולתו לעכל. ולא ליצור מעצמו דירוג שהוא נותן למישהו פחות או למישהו יותר. אלא כל רצונו היה להאכיל כל אחד ואחד במלואו. זאת אומרת, להכין ולהתאים לו הכל לפי מידת התפתחותו ולפי טעמים משלו. ולכן הוא כאילו התייחס לכל אחד ואחד באופן שונה.

-

-  וְכֹל יֶתֶר הָעָם יִרְאוּ,

שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ מְקַפֵּחַ שְׂכַר

הַמַּרְבִּים אַהֲבָה אֵלָיו,

אֶלָּא שֶׁמַּשְׂבִּיעַ אוֹתָם מִטוּבוֹ,

מִשֶׁפַע הַתַּעֲנוּגִים אֲשֶר הֵכִין עֲבוּרָם,

  

וּבְנוֹסָף עַל הַתַּעֲנוּגִים

שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם כְּיַד הַמֶּלֶךְ,

יֵשׁ לָהֶם תַּעֲנוּג מְיוּחָד

בָּזֶה שֶׁמַּרְגִּישִׁים

שֶׁנִּבְחָרִים הֵמָּה מֵעָם,

וְגַם זֶה רָצָה לִתֵּן לְאוֹהֲבָיו.*

הנבחרים האלה מעַם לא נבחרו מן הסתם על ידי המלך, אלא לפי מידת יגיעתם מתוך בחירה חופשית. זאת אומרת, הוא לא נתן להם איזה תכונות מיוחדות שעל ידן הם נעשים מורמים מעם. אלא מעל כל התכונות, מעל כל החשבונות, אחרי כל ההכנות שהם מקבלים מהלידה ומהחינוך ואינן תלויות בהם (כמו שכתוב במאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם), הם נותנים יותר מכל האחרים, אותה יגיעה סגולית שתלויה רק בהם, בבחירה החופשית שלהם. ואז יוצרים על ידה את הכלי לקבלת הטובה מהמלך, כל אחד לפי ההישג שלו. 

-

narkisim 

- וּכְדֵי לְהִשָּׁמֵר מֵהַתְּלוּנָה שֶׁל הָעָם,

שֶׁמָּא יְשַׁקְּרוּ בְּעַצְמָם,

אוֹ יַטְעוּ גַּם כֵּן אֶת עַצְמָם לוֹמַר:

"מֵאוֹהֲבֵי הַמֶּלֶךְ הֵמָּה -

וְעִם כֹּל זֶה נִגְרַע שְֹכָרָם".

וּמֵחֲמַת­­ שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ

נִשְׁמַר גַּם מִזֶּה,

וְעַל כֵּן חָשַׁב תַּחְבּוּלוֹת

לְהוֹצִיא מַחְשְׁבוֹתָיו

אֶל הַפּוֹעַל בִּשְׁלֵמוּתָם.*

הכוונה של המלך היתה לשמור עליהם מפני השקר לעצמם. כדי שכל אחד בנפרד וכולם יחד, יגלו את האמת, שהאמת היא תכונת המלך. ויגיעו בהתפתחותם להכיר שהאמת היא מוחלטת, ולא שכל אחד ימצא לעצמו איזו הצדקה של המלך. אלא היה חשוב לו, שהם בלהכיר את הצדק העליון שיש בקבלת השכר מהמלך, הם יגיעו להכרת תכונתו של המלך. זאת אומרת, הם יקנו את התכונה בעצמה, את תכונת האמת.

עַד שֶׁמָּצָא עֵצָה נִפְלָאָה:

נָתַן צַו לְכֹל בְּנֵי הַמְּדִינָה כּוּלָם,

אֶחָד לֹא יֶחְסַר

לָבוֹא לְשָׁנָה תְּמִימָה

אֶל עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ.

וְיִחֵד מָקוֹם בְּהֵיכָלוֹ לְכָךְ.

וְהִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָסוּר

לַעֲבוֹד מִחוּץ לַמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד,

כִּי פִּגּוּל הוּא,

וּבְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לֹא יֵרָצֶה.

וְהִנֵּה שְׂכָרָם אִתָּם בִּמְקוֹם פְּעוּלָתָם.*

שֶׁהֵכִין לָהֶם סְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת

וְכֹל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם

בְּכֹל אֵימַת שֶׁרוֹצִים.

- וְאַחַר כִּכְלוֹת מוֹעֵד שְׁנַת הָעֲבוֹדָה,

אָז יִקַּח אֶת כּוּלָם

לְשׁוּלְחַן הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ,

וְיִהְיוּ מֵרוֹאֵי פָּנָיו

הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת.

כל אחד חופשי לעשות כרצונו (זה נקרא "מציאות העולם הזה") - לעבוד כמה שהוא רוצה ולקבל כמה שהוא רוצה. הוא מקבל נקודה שבלב, אותה ידיעה פנימית שמדובר בעבודה למען המלך, ועכשיו עליו לבחור איך הוא רוצה לעבוד. או לעבוד למען עצמו כדי לקבל שכר, או לעבוד למען המלך כדי לקבל שכר, או לעבוד ללא שכר, שהעבודה בעצמה היא בשבילו השכר.

-

וְהַכָּרוֹז הִתְפָּרְסֵם.

וְכוּלָם כְּאֶחָד בָּאוּ לְעִיר הַמֶּלֶךְ

הַמּוּקָפָה חַיִל וְחוֹמָה,

כִּי נִסְגְּרוּ שָׁם

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה הַנּוֹעָדָה,

וַתָּחֵל הָעֲבוֹדָה.

סְבוּרִים הָיוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ הֵכִין

מַשְׁגִּיחִים עַל אוֹפֶן עֲבוֹדָתָם,

לָדַעַת מִי עוֹבְדוֹ וּמִי לֹא עוֹבְדוֹ.

- אָמְנָם הַמֶּלֶךְ הִסְתַּתֵּר,

וְאֵין שׁוּם הַשְׁגָּחָה,

וְאִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

כָּך נִרְאָה הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם.

וְלֹא יָדְעוּ מֵהַהַמְצָאָה הַנִּפְלָאָה

אֲשֶׁר נָתַן מִין אָבָק רָע

בְּמַעֲדָנִים וּמִגְדָּנוֹת.

וּכְנֶגְדוֹ נָתַן אֲבַק מַרְפֵּא

בַּבַּיִת שֶׁל הָעֲבוֹדָה.*

האדם יכול לשבת ליד השולחן ולעשות סעודות מהבוקר עד הלילה בעולם הזה, ולחשוב רק איך למלא את עצמו, כי המלך הרי לא נמצא בכל המקום הזה. והאדם יכול רק "לחטוף" ולקחת משהו מהשולחן, כדי שיהיה לו כוח ויכולת לעבוד למען המלך, וכל יתר הזמן לרכז את כל המחשבות איך לעשות משהו למענו. זאת אומרת, כל אחד ואחד מתקרב לשולחן. אבל או שמוצא בו את מקומו ומתיישב שעות ליד השולחן. או שמחפש בכל הארמון איך הוא יכול לעשות את רצון המלך, ורק לעיתים חוטף ולוקח משהו קטן מהשולחן, כדי שיהיה לו מרץ להמשיך ולעבוד למען המלך.

-  

וּבָזֶה הִתְבָּרְרָה הַהַשְׁגָּחָה מֵעַצְמָהּ.

כִּי אוֹהֲבָיו וְנֶאֱמַנָיו בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,

אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּ

שֶׁאֵין הַשְׁגָּחָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

מִכֹּל מָקוֹם

מֵחֲמַת אַהֲבָתָם הַנֶּאֱמָנָה,

שָׁמְרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִקְדּוּק,

וְעָשֹוּ כֹּל עֲבוֹדָתָם

כְּפִי הַמּוּטָל עֲלֵיהֶם.

וְגַם דִּיְיקוּ לַעֲבוֹד

בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לְכָךְ דַּוְקָא.

וּמִמֵּילָא שָׁאֲבוּ לְתוֹךְ גּוּפָם

אֶת אֲבַק הַמַּרְפֵּא.

וְגַם כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ זְמַן הָאֲכִילָה -

טָעֲמוּ אֶת הַמִּגְדָּנוֹת וְהַמַּעֲדַנִים.

וְהָיָה בָּהֶם אֶלֶף טְעָמִים,

מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׂיגוּ טְעָמִים כָּאֵלוּ

וְלֹא הִרְגִּישׁוּ מְתִיקוּת כָּזֹאת.*

בזמן העבודה הם מקבלים בתוכם "תיקונים" כאלה, מין תוספות שמוסיפה להם העבודה עצמה, כך שהם מתחילים להרגיש תענוגים נפלאים באותה סעודה פשוטה של "ואכלתי ישן נושן". ואלה שלא עושים את העבודה, הם לא יכולים לקבל אותם תיקונים ולכן לא מסוגלים להרגיש באותה "סעודה", זאת אומרת, לראות באותו עולם שבו הם נמצאים, את הפנימיות שלו, את העולם הרוחני. כי האדם יכול לגלות בעולמו את העולם הרוחני רק על ידי יגיעה. ואלה שלא נותנים יגיעה, הם לא יכולים לגלות אותו.

-

-
וְעַל כֵּן

הָיוּ מְהַלְּלִים וּמְשַׁבְּחִים

אֶת הַמֶּלֶךְ מְאֹד.

כִּי עַל שׁוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַנַּעֲלֶה עַל כֹּל שְׁבָחִים

הֵמָּה אוֹכְלִים!

אֲבָל הַשְּׁפֵלִים,

שֶׁאֵינָם מְבִינִים כְּלָל

בְּחִינַת מַעֲלָה בַּמֶּלֶךְ,

שֶׁרָאוּי מִשּׁוּם זֶה לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

בְּאַהֲבָה מְסוּרָה וְנֶאֱמָנָה.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין הַשְׁגָּחָה -

לֹא שָׁמְרוּ אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי.

זִלְזְלוּ בַּמָּקוֹם הַמְּיוֹעָד לַעֲבוֹדָה,

וְכֹל אֶחָד עָבַד עֲבוֹדָתוֹ

בַּמָּקוֹם שֶׁנִּרְאָה לוֹ בְּמִגְרְשֵׁי הַמֶּלֶךְ.*

כל אחד מודד לפי הכלים שלו, ואומר אמת על מה שהוא מרגיש, מה שהוא מגלה. לכן הם לא מבינים זה את זה ומתקוטטים ונמצאים בתרעומת - אלה שלא מגלים את הטעם על אלה שטועמים ורואים שיש טעם. אלא הכל תלוי בגישה לעבודה.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַאֲכִילָה,

כֵּיוָן שֶׁטַּעֲמוּ אֶת הַמִּגְדָּנוֹת -

נִתְמַלָּא חִכָּם טַעַם מַר,

מֵחֲמַת הָאָבָק* הַנִּזְכַּר.

וַיְחָרְפוּ וַיְבַזּוּ אֶת הַמֶּלֶךְ

וְשׁוּלְחָנוֹ הַבָּזוּי

אֲשֶׁר הֵכִין לָהֶם לְשָׂכָר

חֶלֶף טִרְחָתָם.

וְהוּחְזַק הַמֶּלֶךְ אֶצְלָם

לְשַׁקְרָן גָּדוֹל שֶאֵׁין כְּמוֹתוֹ.

אֲשֶׁר בִּמְקוֹם מַעֲדָנִים וּמַחְמַדֵּי עוֹלָם -

נָתַן לָהֶם מְרוֹרוֹת וּמְלוּחוֹת כָּאֵלוּ.

האבק שהמלך שׂם במעדנים נקרא "תבלין התורה". התבלין הזה יכול להיות סם החיים ויכול להיות סם המוות. מי שמכין את עצמו לנשום ונושם אותו בזמן העבודה והיגיעה, הוא מרגיש באותם המעדנים טעם אלוקי. ואלה שעושים את העבודה בלי כוונה נכונה, הם מרגישים במגדנות טעם מוות (אבל רובם אפילו לא מרגישים את טעמם המר, אלא פוסלים את המלך שלא נתן עבודה נכונה ומצדיקים את עצמם).

וְכֵיוָן שֶׁכֵּן,

הִתְחִילוּ לְהַמְצִיא לָהֶם

מִינֵי מְזוֹנוֹת מִמִּגְרַשׁ הָעִיר.

לִשְׁבּוֹר רְעָבָם.

וְאָז

"מִשְׁנֶה שִׁבְרוֹן שִׁבְרָם" -

כִּי עֲבוֹדָתָם נִתְרַבָּה פִּי שְׁנַיִם.

וְלֹא יָדְעוּ הַחֶמְדָּה שֶׁבְּשׁוּלְחַן הַמֶּלֶךְ

הַמָּצוּי לְעֵינֵיהֶם.*

אלה שמשיגים את הכלים הנכונים, הם אלה שטועמים בסעודה טעמים נצחיים בלתי מוגבלים. ואלה שמתרשלים בהשגת הכלים, הם כל פעם רצים אחרי תענוגים. כי הכלים שלהם מתרוקנים מיד, וכך מי שמקבל מאה רוצה מיד מאתיים, ואחרי מאתיים רוצה מיד ארבע מאות. ועל זה נאמר: "משנה שברון שברם".